אליסזדה ואח' נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ

פסק דין

בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). התובע 1 (להלן: "התובע"), יליד 1969, נפגע בתאונת דרכים ביום 31.8.06. התובעת 2 היא רעייתו אשר הצטרפה לתביעה כמטיבה אך לא התייצבה לעדות. הנתבעת, מבטחת השימוש ברכב בו השתמש התובע, אינה חולקת על חבותה לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. המחלוקת היא בשאלת גובה הנזק. בתיק נשמעו ראיות.

בהיות התאונה תאונת עבודה עמד התובע בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. תחילה נקבעו לתובע נכויות זמניות: 100% נכות מיום התאונה ועד ליום 30.1.07 ו - 70% מיום 1.2.07 ועד 30.9.07. ביום 9.4.08 העמידה הועדה הרפואית את נכותו הרפואית הצמיתה החל מיום 1.10.07 על 42% נכות: 20% בגין ברך שמאל בהתאם לסעיף 48(ב)(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"); 10% נכות נוירולוגית בהתאם לסעיף 32(יא) 1 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי; 10% נכות פסיכיאטרית בהתאם לסעיף 34(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי; 10% בגין קיבוע חוליות L4 – L5 בהתאם לסעיף 37(8)(ב) (דומה) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי. לא נקבעה נכות בתחום האורולוגי ובגין ברך ימין. בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק קביעה זו מחייבת בהליך זה.

נפנה להעריך את פגיעתו התפקודית של התובע ואת נזקיו עקב התאונה. התובע הוא נהג גרר אשר עבד במהלך השנים הן כשכיר והן כעצמאי. כבר עתה יש לציין כי בראיות שהוגשו מטעם התובע קיים חוסר רב, משמעותי ובולט והתובע המעיט עד מאד במתן מסמכים, פרטים ונתונים ברורים על עבודתו והשתכרותו לפני התאונה, למרות שמדובר במסמכים שניתן היה לאתרם ולהגישם ללא כל קושי. בתצהירו ציין התובע כי כשלושה חודשים לפני התאונה, ביוני 2006, החל לעבוד כעצמאי, כאשר חודשיים לפני כן, בחודשים אפריל - מאי לא עבד. לפני כן עבד כנהג שכיר, אם כי בפועל היה שותף, למרות שלא דווח כך. קודם לכן עבד כעצמאי. הוא ציין בתצהירו כי עקב התאונה נאלץ להפסיק את עבודתו והוא במצב אי כושר מוחלט מיום התאונה ועד יום חתימת תצהירו, 18.11.09. עוד טען כי פגיעתו התפקודית עומדת על 100% והוא לא יוכל להשתלב במעגל העבודה. לראיות התובע צורף דו"ח רווח והפסד לשנת המס 2006 ובו נתונים לגבי הכנסות והוצאות לחודשים יוני – אוגוסט 2006 כאשר הרווח הרשום בדו"ח זה לחודש יוני – 8368 ₪, לחודש יולי – 6224 ₪, לחודש אוגוסט – 10,187 ₪. בנוסף, צורפו דפי בנק לחודשים שונים בשנים 2005 – 2006; כרטסת חשבונות פנימית לחודשים יוני – אוגוסט 2006; תדפיס ספר תקבולים ותשלומים לחודשים אלו; קבלות על הוצאות והכנסות שונות לחודשים אלו ועותק הדיווח למע"מ לחודשים אלו ולחודשים ספטמבר – דצמבר 2006, החודשים שלאחר התאונה, כאשר בחודשים אלו לא דווחו עסקאות. התובע בחר לא להגיש במסגרת ראיותיו דיווחים רשמיים לרשויות המס כמו דוחות שומה וגם לא טפסי 106, אשר יוכלו ללמד על השתכרותו כפי שדווחה לרשויות המס בשנים שלפני התאונה ולאחריה, הן כעצמאי והן כשכיר, למרות שלפחות חלק ממסמכים אלו מצויים בידיו והוגשו במסגרת הגשת תחשיבי נזק בתיק. הנתון היחיד בדבר דיווח על הכנסות התובע לרשויות לפני התאונה, נתון המצוי במסמכי המוסד לביטוח לאומי שהוגשו לתיק על ידי הנתבעת, הוא הדיווח למוסד לביטוח לאומי, כאשר שכרו הרבע שנתי של התובע לפני התאונה כפי שדווח למוסד לביטוח לאומי עמד על 5538 ₪, כלומר, 1846 ₪ לחודש.

מטעם התובע העיד מר מרדכי כהן, יועץ מס, אשר טיפל בענייניו של התובע. בהתאם לתצהירו, הדיווח שנעשה לביטוח הלאומי בדבר הכנסות התובע לפני התאונה אינו מהימן: "בעת פתיחת התיק לא ידעתי מה תהיה הכנסתו של התובע ועל כן דיווחתי על הכנסתו בהתאם להכנסתו המוצהרת כשכיר. לפני קרות התאונה דיווחתי עבור התובע את הכנסותיו כדין למס הכנסה ולמע"מ, בהתאם לדו"ח רווח והפסד המצ"ב. הואיל וביטוח לאומי מתעדכן אוטומטית לאחר הדיווח הסופי השנתי למס הכנסה לא תיקנתי את הדיווח לבטוח לאומי בהתאם להכנסות התובע בפועל. אני שילמתי עבור התובע את התשלומים על פי דיווחי האמת למס הכנסה ומע"מ עוד טרם התאונה...לאור הוראות תקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) תשמ"ד – 1984, לא יכולנו לתקן את הדיווח לביטוח הלאומי רטרואקטיבית אפילו שהדיווח למס הכנסה היה נכון ובמועד. זוהי "גמלה חוסמת"...".

בחקירתו ציין התובע כי האמור בתצהירו על פיו עדיין לא חזר לעבוד אינו נכון. הוא חזר לעבוד "משהו כמו 22 חודש אחרי התאונה", יוני 2008 לערך. הוא ציין כי "גם היום אני עובד, אבל לא חזרתי לעבודה כמו לפני התאונה". בנובמבר 2007 הוא קנה משאית עם מתקן גרירה ונהג שכיר החל לעבוד עבורו אז, למשך כשלושה – ארבעה חודשים. לאחר מכן נהג אחר עבד עבורו כחודשיים ואז הוא החל לעבוד בעצמו בנהיגה ברכב. הוא נשאל מדוע לא צורפו תלושי שכר ודיווחים לרשויות לגבי עבודתו כשכיר אך השיב כי העביר לעורך דינו את התלושים. הוא סיים לעבוד כשכיר במרץ 2006 ואז לא עבד חודשיים: "כי יש תהליך של פתיחת תיק וחשבוניות שאני לא יכול לעבוד בלעדי זה". את גובה המקדמות למוסד לביטוח לאומי קבע יועץ המס שלו. הוא עצמו לא ידע מהו בסיס השכר שדווח למוסד לביטוח לאומי. כאשר נשאל מדוע לא צרף דוחות שומה לשנים 2007 – 2010 השיב כי אין מניעה לצרף. במהלך שמיעת הראיות הוגש דו"ח רווח והפסד לחודשים ינואר – אוקטובר 2009, שם נרשם רווח של כ- 20,000 ₪ לכל התקופה.

מר מרדכי כהן, יועץ המס, ציין בחקירתו כי קבע את גובה השכר שדווח למוסד לביטוח לאומי לאחר ששאל את התובע ו"הוא הראה לי תלוש של שכיר...ואז עלה בינינו שבינתיים אשלם מקדמות לפי שכר מינימום". הוא ציין כי במשרדו מצויים כל דוחות השומה מאז 2006 ואילך אך הוא לא התבקש להמציאם. הוא נשאל מדוע בדו"ח רווח והפסד לשנת 2006 חסרות הוצאות בסיסיות כמו ביטוח חובה, ביטוח מקיף ורישיון רכב ואישר כי אלו היו אמורים להופיע בסעיף החזקת הרכב. הוא אישר כי דו"ח רווח והפסד ודוח שומה אינם דווקא זהים ואישר כי על מנת לדעת במדויק מה הייתה ההכנסה החייבת במס בשנת מס מסוימת יש לבדוק את שומת המס, להבדיל מדו"ח רווח והפסד.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של מומחה, מר משה קצין, כלכלן. חוות הדעת מתייחסת לשאלת עלות אחזקת משאית דאף לגרירה והובלת רכב, במטען של 10 טון, בת 10 שנים ובעלת היקף נסיעה שנתי של כ- 40,000 ק"מ, הוא הממוצע המקובל. במסגרת חוות הדעת נסקרו הוצאות פחת וריבית, רישיון שנתי, ביטוח חובה ומקיף, דלק, טיפולים, תיקונים וחלפים, צמיגים והוצאות נוספות. בהתאם לחוות הדעת, מדובר בהוצאה חודשית מממוצעת בסך של 4820 ₪ לחודש במחירי שנת 2006.

עוד העיד מטעם התובעת חוקר, מר אילן ארזי. מר ארזי הגיש הקלטות ותמלילי חקירות שערך בעניינו של התובע. מועדי החקירות לא צוינו אך החוקר ציין כי מדובר בעדכון חקירה כך שנראה שהחקירה נערכה לקראת דיון ההוכחות בתיק. החוקר שוחח עם אמו של התובע, אשר ספרה לו שהתובע עובד כנהג גרר עצמאי בכל הארץ, עם אשתו של התובע שאישרה שהתובע עובד כנהג גרר ועם התובע עצמו. התובע סיפר לחוקר שהוא עובד באופן עצמאי, בעיקר באזור אשדוד ודרומה, גם עד אילת, וכי הוא אף מבצע לעיתים שירות של אספקת רכב חילופי ללקוח שאת רכבו הוא גורר.

התובע בסיכומיו טוען כי שכרו המדווח של התובע כשכיר, בעסק בו היה למעשה שותף, היה נמוך "לפיכך נמנע התובע מהצגתו של מידע מוטעה זה בבית המשפט, בכדי לא לגרום לטעות – לא כנגדו ולא לטובתו". התובע טוען כי הגיש את מלוא התיעוד שהיה בידיו לגבי הכנסותיו והוצאותיו לאחר שפתח עסק עצמאי וכן כי העיד את יועץ המס בעניין זה. אמנם הסתבר כי אגרת רישיון הרכב, ביטוח החובה וביטוח האחריות כלפי צד שלישי לא הוכללו בדיווח זה אך מעבר להוצאות אלו אין הוצאות נוספות שלא נכללו בדו"ח הרווח וההפסד. התובע טוען כי החל לעבוד כעצמאי שלושה חודשים לפני התאונה ואין ספק כי רמת הכנסתו הייתה עולה במהלך התקופה. התובע מפנה עוד לרישומי המוסד לביטוח לאומי לגבי שכרו הרבע שנתי בשנת 1992, שצורפו לתיק מוצגי הנתבעת, שעמד אז על 9162 ₪. לאור כך, טוען התובע, יש ללמוד כי כושר השתכרותו לולא התאונה הוא כשיעור השכר הממוצע במשק ואילו שכרו המדווח כשכיר אינו רלוונטי כלל לקביעת שכרו. התובע מציין כי הוא מודע לכך שקיים קושי בקביעת שיעור שכרו, עקב התקופה הקצרה בה עבד כעצמאי לפני התאונה. הוא ציין כי לא הגיש כראיות את המסמכים הרלוונטיים לגבי דיווחיו לרשויות המס "כי נתונים אלו כלל אינם רלוונטיים לשאלת בסיס השכר ורק חודשי השתכרותו בטרם התאונה כעצמאי רלוונטיים". התובע טוען כי לא הגיש את דוח השומה לשנת 2006 כי "דו"ח זה כולל רכיבים שאינם רלוונטיים הן לקביעת השכר והן להכנסות ולהוצאות של העסק בלבד", ובהם פחת. לגבי דוחות שומה לאחר שנת 2006 ציין כי לדוחות אלו אין ערך ראייתי רב על פי הפסיקה ולכן אין להגישם והוא מפנה לדו"ח רווח והפסד לחודשים ינואר – אוקטובר 2009, ממנו יש ללמוד, כנטען, על השתכרותו לאחר התאונה. התובע טוען עוד כי הנתבעת יכולה הייתה לבקש להגיש את נתוני השתכרותו לשנים 2007 – 2010 והוא הביא אותם עמו לדיון. התובע טוען כי מדובר בנסיבות מיוחדות בהן לא היה בידיו להביא נתונים טובים יותר לגבי הכנסותיו מאשר אלו שהביא בפני בית המשפט. התובע טוען כי לא עבד כלל גם בתקופת אי הכושר החלקי. התובע טוען כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה הסותרת את טענותיו בדבר מגבלותיו התפקודיות ולכן יש לקבל את דבריו במלואם. נטען כי חוות דעתו של מר קצין אינה רלוונטית כי אינה מתייחסת ספציפית למשאית התובע ובעניין זה יש להעדיף את הנתונים שהציג התובע.

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי כל התביעה מאופיינת בחוסר מהימנות ובהגזמה יוצאת דופן מצד התובע. התובע נמנע מלפרט פרטים חשובים בתצהירו, כמו העובדה ששב לעבודתו למעלה משנה לפני חתימת תצהירו וכי העסיק עובדים עד שחזר לנהוג באופן עצמאי על הגרר. לעניין בסיס שכרו של התובע לפני התאונה טוענת הנתבעת כי לא ניתן להסתמך על דו"ח הרווח וההפסד. הדרך היחידה להוכיח שכרו של עצמאי היא שומת מס הכנסה. אף יועץ המס של התובע אישר בחקירתו כי על מנת לדעת מה הייתה הכנסתו של התובע החייבת במס יש לעיין בשומת המס ולא בדו"ח רווח והפסד. התובע לא צרף ולו שומת מס אחת ויש לזקוף זאת לחובתו. בדו"ח הרווח וההפסד חסרים פרטים מהותיים, כמו כל ההוצאות הנדרשות להחזקת המשאית. משלא הוכיח התובע את ההוצאות הנדרשות לצורך החזקת משאית גרר, הגישה הנתבעת חוות דעת של מומחה בעניין זה. הפניית התובע לאישור מלל לשנת 1992 אינה יכולה להתקבל ולא ברור מדוע יש לפנות לשנת 1992 ולא לשנים אחרות ומאוחרות יותר, לפני התאונה, לגביהן לא הוצגו כל נתונים על ידי התובע. הנתבעת טוענת כי הנתון האובייקטיבי היחיד ממנו ניתן ללמוד על שכרו של התובע עובר לתאונה הוא תדפיס המוסד לביטוח לאומי, על פיו שכרו הרבע שנתי לפני התאונה עמד על 5538 ₪. יש לדחות טענת התובע כי נתון זה אינו משקף את שכרו עובר לתאונה. לחילופין, אם בסיס השכר היה גבוה יותר, יש לערוך גם את חישוב התגמולים על בסיס שכר גבוה יותר שהרי צריכה להיות חפיפה בין בסיסי השכר. עוד טוענת הנתבעת כי בהתאם להלכה הפסוקה, מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות כוזבות לשלטונות המס, יש לבחון את טענותיו בקפידה ובזהירות. לעניין השתכרותו של התובע לאחר התאונה, למעט דו"ח רווח והפסד לשנת 2009, שאינו משקף את הכנסותיו, לא צורפו שומות מס ואי צרוף המסמכים פועל לרעת התובע. התובע לא הוכיח כי נפגע פוטנציאל השתכרותו כתוצאה מהתאונה. מעדותו של התובע עולה כי בפועל שב לעבודה בה עבד עובר לתאונה וכי לנכותו הרפואית אין השלכה תפקודית. הנתבעת טוענת כי הוכח שהתובע עובד באופן עצמאי ומוכן לקבל כל עבודה שהיא, לרבות עבודה באילת.

השאלה הראשונה בה עלינו לדון היא בסיס השכר של התובע לפני התאונה. יש להתפלא ולתמוה על התנהלות התובע ועל בחירתו המודעת והמכוונת לא להציג בפני בית המשפט את התמונה המלאה בהקשר זה ולהותיר ראיות חשובות ומהותיות בשאלה זו - באפלה. התובע היה כבן 37 במועד הארוע, אשר צבר לפחות כ – 15 שנים של עבודה. התובע אישר כי עבד לעיתים הן כעצמאי והן כשכיר, בשנים שלפני התאונה עבד כשכיר (כך, לפחות, דווח) ושלושה חודשים לפני התאונה החל לעבוד שוב כעצמאי. בנסיבות אלו, בהן התובע שינה את אופי תעסוקתו סמוך לתאונה, היה על התובע להציג את מלוא הנתונים לגבי הכנסותיו, לפחות לגבי מספר שנים לפני התאונה. הראיות הבסיסיות והמהותיות מהן יש ללמוד על השתכרות הן דיווחים לרשויות המס: שומות מס לגבי תקופות עבודתו כעצמאי, טפסי 106 לגבי תקופות עבודתו כשכיר. אלא שהתובע, מתוך מודעות מלאה, כאמור, ומתוך רצון לא לחשוף את התמונה המלאה בפני בית המשפט, החליט כי הוא אינו מעוניין בהצגת ראיות אלו, כי הן תבאנה למסקנה כי בסיס שכרו היה נמוך יותר מאשר לו הוא טוען כעת. כך ממש. התובע החליט כי הראיה היחידה עליה בית המשפט רשאי להסתמך הוא דו"ח רווח והפסד לשלושה חודשים בשנת 2006, הא ותו לא. אלא שדו"ח זה, אשר לא ברור אם הועבר לרשויות המס, אינו יכול להוות בסיס מספק ולא ניתן להשתית עליו מסקנות. יועץ המס של התובע עצמו אישר כי מדובר בדו"ח חלקי וכי בדו"ח לא כלולים כל הנתונים וכל ההוצאות, כמו, למשל, הוצאות ביטוח שונות, רישיון רכב וכן פחת. התובע טוען כי לא קיימות הוצאות נוספות שאינן כלולות בדו"ח, אך איני יכולה לקבל טענה זו, משלא הוצג דו"ח השומה אשר יכול היה לאמת הטענה. ניתן לראות, למשל, שבדו"ח הרווח וההפסד לא כלולות, למשל, הוצאות ריבית ואשראי (כאשר מדפי הבנק שצרף התובע עולה כי הוא נטל בשנת 2006 הלוואות רבות) וכן הוצאות פרסום או שירותי הנהלת חשבונות וייעוץ מס. כמו כן נראה שסכומי ההכנסות שנרשמו הם לפני תשלום מע"מ. מחוות דעתו של מר קצין, אשר לא נסתרה ואשר מקובלת עלי בעיקרה, עולה כי ההוצאות לרכב דומה מסתכמות בסכום חודשי ממוצע של 4820 ₪ ולא כפי שמצוין בדו"ח שהוגש על ידי התובע, שם מדובר בהוצאות בסכום ממוצע של כ- 1800 ₪ לחודש. המסמך המהימן אותו היה על התובע להציג לצורך קביעת הכנסותיו בשלושה החודשים מאז החל להיות עצמאי היה דו"ח שומה ולא דו"ח רווח והפסד חלקי. אך גם מעבר לכך. שלושה חודשי עבודה כעצמאי אינם יכולים לבסס מסקנה לגבי שיעור השתכרותו של אדם אשר זה עתה פתח עסק עצמאי ויש צורך בנתונים נוספים על מנת לקבוע ממצאים בדבר כושר השתכרותו. היה על התובע להציג את מלוא הנתונים לגבי השתכרותו כשכיר וכן לגבי השתכרותו כעצמאי לפני שהיה שכיר, הכל באמצעות הדיווחים שנערכו לרשויות, מסמכים אותם אין כל קושי לאתר ולהגיש. אם לתובע טענות שונות בדבר מהימנות נתונים אלו, בין היתר בשל הטענה כי לא דיווח דיווחים נכונים לרשויות, היה עליו לצרף המסמכים ולטעון את כל טענותיו בהקשר אליהם. במקום זאת, התובע טען, בפשטות, כי הנתונים שדווחו לרשויות על ידו אינם מהימנים ולכן הוא אינו מצרף דבר מעבר למסמך אחד, אותו נוח לו לצרף, ואשר משרת את טענותיו. כך נוצר מצב, בו המסמך היחיד לגבי דיווח לרשויות בדבר הכנסותיו עובר לתאונה הוא אישור המוסד לביטוח לאומי בדבר הכנסה חודשית ממוצעת בסך 1846 ₪. יצויין כי יועץ המס של התובע ציין כי קבע סכום זה בהתבסס על הכנסתו של התובע כשכיר, כך שיש ללמוד מכך על שיעור הכנסתו של התובע לפני התאונה, עת עבד כשכיר.

באותה השיטה נהג התובע גם לגבי הכנסותיו לאחר התאונה. שוב, לא צורפו דוחות שומה ולא צורף כל מסמך מהימן לגבי השתכרותו לאחר התאונה. זאת ועוד יותר. בתצהירו, עליו חתם בחודש נובמבר 2009, ציין כי עדיין לא חזר כלל לעבוד. בחקירתו התברר כי הדברים אינם נכונים כלל, כי החל מנובמבר 2007, כשנה לפני חתימת תצהירו, כבר החל לעבוד באמצעות נהגים שכירים, וכי לאחר מספר חודשים החל לעבוד באופן עצמאי. במהלך הדיון צורף דו"ח רווח והפסד חלקי לשנת 2009. כאמור, בהעדר שומה, אין מדובר במסמך מהימן עליו ניתן להשתית מסקנות כלשהן. היה על התובע לצרף את מלוא הדיווחים לרשויות לגבי כל השנים עד מועד שמיעת הראיות, ולגבי שנת 2010 – ניתן היה לצרף דיווחים למע"מ.

אי הצגת מלוא הנתונים על ידי התובע, באופן כה מודגש, מקום בו צריך ויכול היה לעשות כן, נזקפת לחובתו מתוך ההנחה, אותה אף אימת התובע בסיכומיו, כי אם היו מוצגים כל הנתונים, היה בהם כדי לגרוע מגרסתו וטענתו בדבר בסיס שכרו עובר לתאונה ולאחריה. אציין כי גישתו של התובע, על פיה על בית המשפט לבסס מסקנותיו לא על פי כלל הנתונים האמיתיים אלא על פי נתונים חלקיים וסלקטיביים בלבד, רק אלו שיפעלו לטובתו, מקוממת ואינה ראויה.

בנסיבות אלו, כאשר, מחד, מקובל עלי כי יתכן ובעת פתיחת עסק חדש שיעורי ההכנסה הצפויים עדיין אינם ידועים ולעיתים מדווחת הכנסה מינימלית אשר עשויה לגדול בעתיד, כאשר בהתאם להוראות תקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), תשמ"ד – 1984, לא ניתן היה לעדכן לאחר התאונה את הנתונים שדווחו, וכן, תוך התייחסות מסוימת וזהירה לנתונים בדו"ח הרווח וההפסד, אך מאידך, כאשר יש לזקוף לחובת התובע את אי הצגת מלוא הנתונים הרלוונטיים, ולאחר איזון מלוא השיקולים ובהם גם הרצון לא לקפח את התובע בהערכת נזקיו, אני סבורה כי פתרון ראוי יהיה להעמיד את בסיס הכנסתו של התובע לפני התאונה על שכר המינימום במשק, העומד כיום על 3850 ₪, כאשר מסכום זה לא מנוכה מס.

באשר להפסדי השכר, בהעדר ראיות ברורות על השתכרותו של התובע לאחר התאונה ובהתחשב בנכותו הרפואית הגבוהה יחסית – יחושב הפיצוי בהסתמך על תקופות אי הכושר והנכויות הזמניות שנקבעו במוסד לביטוח לאומי. בהתאם לכך – התובע זכאי לפיצוי מלא, סכום של 3850 ₪ לחודש, מיום התאונה ועד ליום 30.1.07 – סכום כולל של 19,250. לסכום זה תתוסף ריבית מאמצע תקופה. החל מיום 1.2.07 נקבעה לתובע נכות בשיעור 70% עד ליום 30.9.07. הפיצוי החודשי יעמוד על 2695 ₪, ולכל התקופה – 21,560 ₪. גם לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע תקופה. החל מיום 1.10.07 נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 42%. הפיצוי החודשי יעמוד על 1617 ₪. סכום הפיצוי עד היום – 63,063 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה.

באשר להפסדי העתיד – שוב, לאור העדר הנתונים, החישוב יעשה בהתאם לנכותו הרפואית של התובע על בסיס שכר המינימום במשק, עד גיל 67. סכום הפיצוי בהוון מתאים מגיע לסך 350,000 ₪ במעוגל.

התובע לא הוכיח כי הפריש כספים לפני התאונה לקרן פנסיה כלשהי ולא הוכחו הפסדי פנסיה בגין התאונה מעבר לפיצוי בגין הפסדי השכר.

בגין כאב וסבל, בהתחשב בנכות הרפואית וב – 70 ימי אשפוז, בהפחתת גיל, זכאי התובע לפיצוי בסך 98,500 ₪ כולל ריבית.